במאה ה-20 נפגשו בארץ ישראל תרבות המערב (הנוצרית-יהודית), שיוצגה על ידי יהודים שהיו פליטים במשך קרוב ל-2000 שנה וחזרו למולדתם, והתרבות המזרח תיכונית (הערבית-מוסלמית), ששלטה במזרח התיכון במשך תקופה ארוכה ביותר, ויוצגה בארץ ישראל על ידי הפלשתינאים.
היה זה המפגש המעמיק והאינטנסיבי ביותר בין שתי התרבויות, שלמרבה הצער עלה על פסים של עוינות רבה והעמיד את האנושות בת-ימינו בפני בעיות קשות ביותר. רוב האנרגיה של המעורבים מעשית או רגשית בסכסוכים שנוצרו, מופנית כיום למעשי איבה, להאשמות הדדיות ולהתגוננויות מול כל אלה.
לאחר 70 שנים של עימות אלים במסגרת הסכסוך הישראלי-פלשתינאי (1921-1991), סכסוך העומד במרכז הבעיות במזרח התיכון, חווים הצדדים כ-20 שנות משא ומתן במקביל להמשך האלימות. כל מה שמשא ומתן ממושך זה השיג הוא הגברת האלימות והסבל אצל שני הצדדים. לאור מציאות זו, הרי שמחד, כל המאמין בהמשך ההליכה בכיוון שהותווה למשא והמתן – פתרון שתי המדינות, חייב לענות השאלה – כמה אבידות נוספות, כמה סבל ופליטים נוספים עדיין נחוצים על מנת שיבין שכיוון זה ראוי שיינטש? מאידך, כל מי שאינו מאמין בכיוון זה, נדרש להציע פתרון חילופי שיאפשר לצדדים עתיד טוב יותר.
הדרך היחידה להגיע לפתרון הסכסוך הישראלי פלשתינאי, פתרון שיאפשר הפניית כל האנרגיה והמשאבים המושקעים כיום בסכסוך לכיוון של שיקום, פיתוח ושגשוג, הינה להתרומם לגבהים שיאפשרו לראות את הסכסוך בפרספקטיבה טובה של ההיסטוריה ארוכת השנים של ארץ ישראל. רק מפרספקטיבה זו ניתן לראות את השורשים האמיתיים של הסכסוך. רק על סמך שורשי אמת אלה ניתן לבנות פתרון יצירתי, צודק ובר קיימא לסכסוך בארץ הקודש. יתר על כן, מתוך ראייה מושכלת זו ניתן ליצור קרקע משותפת עבור תרבות יהודית-נוצרית-מוסלמית שביכולתה להצעיד את האנושות כולה לפריחה חסרת תקדים.
סקירות שמע:
(אין מדובר בשני פתרונות שונים או במצגות סותרות, אלא שבגלל המהפך המחשבתי הגדול שדורש הפתרון, נדרש שכנוע שונה לכל צד לסכסוך).
